פסק-דין בתיק בג"ץ 1879/13

השופט א' שהם:

1.             לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, בגדרה מבקש העותר כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה לחקור את הליך ונסיבות מינויו של המשיב 2 לתפקיד היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט, כאשר בת זוגו, המשיבה 3, משמשת כדוברת בתי המשפט. בין היתר, דורש העותר לחקור את המשיבים 2 ו-3 (להלן:המשיבים או בני הזוג) מדוע לא דיווחו על הקשר הזוגי ביניהם והעלימו עובדות מוועדת המכרזים אשר דנה במועמדותו של המשיב 2 לתפקיד היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט.

2.             נקדים את המאוחר ונציין כי החלטנו לדחות את העתירה, מהטעמים שיפורטו להלן. ועוד רואים אנו להדגיש כבר עתה, כי לא נמצא כל בסיס לטענה לפיה לא דווח לוועדת המכרזים על הקשר הזוגי בין המשיבים, או כי המשיב 2 העלים עובדות כלשהן מוועדת המכרזים.

רקע עובדתי

3.             המשיב 2 מועסק, החל משנת 2004, במערכת בתי המשפט, ובמהלך עבודתו נוצר קשר זוגי בינו לבין המשיבה 3. בחודש דצמבר 2011, נערך מכרז בין-משרדי לתפקיד היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט. במסגרת המכרז, הגיש המשיב 2 את מועמדותו לתפקיד, ובין היתר הגיש טופס הגשת מועמדות, בו ציין את קשריו האישיים עם המשיבה 3. בהחלטת ועדת המכרזים, נבחר המשיב 2 לתפקיד.

4.             ביום 16.1.2012, פנה העותר אל המשיב 4, בבקשה לקבל את עמדת הנציבות באשר למינוי, לאור הקשר הזוגי שבין המשיב 2 והמשיבה 3. בהמשך, פנה העותר בעניין זה לגורמים נוספים, ובהם המשיב 1; ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה; המשיבה 7; וכן אל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ).

5.             ביום 12.6.2012, חתם המשיב 2 על "הסכם למניעת ניגוד עניינים", וביום 4.7.2012, חתמה המשיבה 3 על הסכם דומה. במסגרת הסכמים אלו, התחייבו בני הזוג, בין היתר, שלא לעסוק בתוקף תפקידם, זה בעניינה של זו ולהיפך (להלן יכונה תוכנם של הסכמים אלו: "הסדר למניעת ניגוד עניינים"). ביום 4.7.2012, החליטה הוועדה להעסקת קרובי משפחה בשירות המדינה (להלן גם: הוועדה), לבקשת הנהלת בתי המשפט, לאשר את העסקתם של בני הזוג בתפקידים בהם הועסקו. בהחלטה נאמר, כי הלשכה המשפטית בנציבות שירות המדינה אישרה את ההצעה שהוגשה על-ידי הנהלת בתי המשפט ואת ההסדר למניעת ניגוד עניינים. הוחלט לאשר את ההעסקה, באופן זמני, בכפוף להסדר למניעת ניגוד עניינים. עוד נקבע, כי הסוגיה תבחן פעם נוספת לאחר חצי שנה, תוך בחינת היישום של ההסדר למניעת ניגוד עניינים, בהתאם לחוות דעת אשר תוגש על-ידי מנהל בתי המשפט.

6.             ביום 16.7.2012, נשלחה לעותר תשובה מטעם המשיב 1, ובה תמצית החלטת נציבות שירות המדינה בעניינם של המשיבים. תשובה זו לא הניחה את דעתו של העותר, וביום 11.3.2013, הוגשה העתירה דנן. בעתירה התבקש גם צו ביניים, ובקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 11.7.2013, לאחר שהתקבלה תגובת המשיבים.

7.             חוות דעתו של מנהל בתי המשפט, בעניין ההסדר למניעת ניגוד עניינים, הוגשה ביום 15.4.2013. במסגרת חוות הדעת, ציין מנהל בתי המשפט, כי הוא נחשף לעבודתם השוטפת של המשיבים, ולהערכתו הם מקיימים את ההסדר למניעת ניגוד העניינים. לפיכך, ביקש מנהל בתי המשפט להמשיך את העסקתם של המשיבים, בכפוף לקיומו של הסדר למניעת ניגוד עניינים. ביום 6.5.2013, התקבלה החלטת הוועדה, לאשר את העסקתם של בני הזוג עד לסוף שנת 2013, ונקבע כי בראשית חודש דצמבר 2013 תוגש חוות דעת נוספת של מנהל בתי המשפט. בהחלטה זו הודגש, כי בשעה שבני הזוג משתתפים שניהם בישיבות הנהלת מטה, עליהם להקפיד שלא להתייחס לנושאים אישיים, או מקצועיים, זו של זה. ביום 18.2.2014, החליטה הוועדה להעסקת קרובי משפחה, לאחר שעניינם של המשיבים נדון בפניה פעם נוספת, להאריך את אישור ההעסקה של בני הזוג. הוועדה אימצה את חוות דעתו של מנהל בתי המשפט, מיום 5.2.2014, לפיה לא חל שינוי במצב העובדתי, מאז שניתנה חוות הדעת הקודמת. בהתאם לכך, אושר המשך העסקתם של בני הזוג עד לסוף שנת 2014, ונקבע כי במועד זה תומצא חוות דעת עדכנית של מנהל בתי המשפט.

תמצית טענות הצדדים

8.             בעתירה שלפנינו, טען העותר כי המשיב 2 הסתיר את הקשר הקיים בינו למשיבה 3, במסגרת המכרז בו נבחר לתפקידו הנוכחי. כמו כן, נטען בעתירה, כי מינויו של המשיב 2, נעשה בניגוד להוראות התקשי"ר. לטענת העותר, נפל פגם באישור ההסדר למניעת ניגוד עניינים, על-ידי הוועדה להעסקת קרובי משפחה, בכך שהשיקולים שנשקלו על-ידי הוועדה אינם השיקולים המנויים בסעיף 4(א) לכללים. בנוסף, טען העותר, כי ההסדר נערך בשלב מאוחר מדי, וכי הוא מרוקן מתוכן את התפקיד, ובכך הוא מהווה הסדר "בלתי אפשרי". עוד נטען בעתירה, כי אישור מינויו של המשיב 2 מבטא חריגה ממדיניותה של נציבות שירות המדינה, באופן שמשמעותו העדפת "מקורבים" ו"בכירים" במינהל הציבורי, על פני עובדים "סתמיים" ו"זוטרים", ובכך נפגע ערך השוויון.

9.             בתגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה נאמר, כי דין העתירה להימחק על הסף בשל קיומו של סעד חלופי, וכי גם לגופו של עניין - דינה להדחות. באת-כוח המשיבים טענה, כי הערכאה המתאימה לדיון בטענותיו של העותר היא בית הדין האזורי לעבודה, שכן מדובר ב"תובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו" (סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). לגופו של עניין, נטען בתגובה, כי לא נפל כל פגם במינויו של המשיב 2 לתפקידו, שכן המינוי נעשה בהתאם לחוק; לכללים הרלוונטיים; ולנוהל העסקת קרובי משפחה, אשר פורסם על-ידי נציבות שירות המדינה. בתגובה הובהר, כי המשיב 2 דיווח על קשריו עם המשיבה 3, במסגרת הצגת מועמדותו למכרז. עוד נאמר בתגובה, כי הוועדה להעסקת קרובי משפחה מאזנת בהחלטותיה אינטרסים שונים, ובהם חופש העיסוק והציפייה הלגיטימית של עובד להמשיך בתפקידו מחד גיסא, והעדר ניגוד עניינים בקרב עובדי שירות המדינה, מאידך גיסא. הודגש, כי בני הזוג הם עובדים בכירים במערכת בתי המשפט, אשר אופי תפקידיהם אינו מאפשר להעביר איש מהם לתפקידאחר. כמו כן, נאמר בתגובה, כי הוועדה התחשבה בהערכה המקצועית המיוחסת לבני הזוג; בהיכרותם במהלך העבודה; בכך ששניהם נבחרו לתפקידיהם באמצעות מכרז; וכן בעובדה שכהונתו של המשיב 2 היא "לתקופה קצובה". עוד צויין בתגובה, כי מקום עבודתם של בני הזוג הוא שונה, וכי למכרז בו נבחר המשיב 2 לתפקידו, ניגשו מועמדים בודדים בלבד.

           לפיכך, נטען בתגובת המשיבים, כי אין מקום להתערבות בשיקול דעתה של הוועדה להעסקת קרובי משפחה, ובפרט כאשר עומדת לה חזקת חוקיות המינהל. עוד נאמר, כי הוועדה העדיפה לאשר באופן זמני את העסקתם של בני הזוג, תוך בחינה תכופה והדוקה של עמידתם בהסדר למניעת ניגוד עניינים, על פני החלטה להעביר אחד מהם מתפקידו. לדברי באת-כוח המשיבים, מדובר בהחלטה "ראויה, נכונה ומאזנת היטב בין זכויותיהם של העובדים המעורבים לבין האינטרס הציבורי, הכולל לא רק דרישה לטוהר מידות ולמניעת ניגוד עניינים, כי אם גם אינטרס ציבורי להעסקתם של עובדים ראויים".

10.          בהחלטתי מיום 13.6.2013, הוריתי לעותר להתייחס לטענת הסף שהעלו המשיבים, בדבר קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה. בתגובתו, ציין העותר, כי אין בידו "די נתונים לפנות לבית הדין לעבודה כנגד המינוי", וכי הסיבה בגינה בחר לעתור לבית משפט זה, היא החשש מפני "שחיתות מערכתית", דבר אשר דורש, לטעמו, חקירה מצד המשיב 1. העותר הבהיר, כי העתירה דנן איננה מופנית נגד מינויו של המשיב 2, אלא שהיא מכוונת כלפי הימנעותו של המשיב 1 מלחקור את ההליך, שבמסגרתו התקבלה החלטה זו. כמו כן, לטענת העותר, המקום המתאים לטפל ב"נורמות פסולות" הוא בית משפט זה, בשבתו כבג"ץ.

11.          בדיון שהתקיים בעתירה, ביום 12.3.2014, טען העותר לקיומה של בעיה מערכתית שעניינה פגם בטוהר מידות, אשר התבטאה באישור ההסדר למניעת ניגוד עניינים במקרה הנדון. מנגד, הדגישה באת-כוח המשיבים, כי העסקתם של המשיבים אושרה כדין, ובין היתר בהתחשב בכך שהקשר בין בני הזוג נוצר בתקופת עבודתם, ובכך שהם מכהנים במשרות שאינן מאפשרות להעביר אותם לתפקיד אחר. לדבריה, מדובר בהחלטה סבירה, שאין מקום להתערב בה, שכן ההסדר למניעת ניגוד עניינים הוא מספק, ואופן יישומו אף נבחן מעת לעת על-ידי הוועדה.

דיון והכרעה

12.          עניינה של העתירה דנן, כפי שהבהיר העותר, נעוץ בהימנעותו של המשיב 1, מלחקור את הליך ונסיבות מינויו של המשיב 2 לתפקיד היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, שעה שבת זוגו משמשת כדוברת בתי המשפט. ייאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה ושקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי קיימת כל עילה להתערבותנו בשיקול דעתו של המשיב 1, ולפיכך מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות.

13.          בפתח הדברים, אתייחס לטענה בדבר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בנושא. כפי שהובהר על-ידי העותר, הסעדים המתבקשים בעתירתו נוגעים לתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, ולא התבקש במסגרת העתירה כל סעד הנוגע באופן ישיר למינויו של המשיב 2. בשל כך, אינני רואה מקום לקבל את טענת המשיבים כי יש לדחות על הסף את העתירה, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה (ראו, בהקשר זה, בג"ץ 3991/92המועצה המקומית אבו סנאן נ' שר החינוך והתרבות, פ''ד מז(3) 234 (1993)). בהתאם לכך, ולאור אופיים של הסעדים המבוקשים, אדרש לשאלת אישורו של המינוי רק כפי צורכה של העתירה. עוד יש להזכיר, בהקשר זה, כי לדברי העותר "בשום נקודת זמן, גם כיום, אין ולא היו בידי העותר די נתונים לפנות לבית דין לעבודה כנגד המינוי, או לכל ערכאה אחרת". אכן, קיים פער לא מבוטל, בין התשתית העובדתית המתוארת בעתירה לבין תיאור העובדות כפי שהובא לעיל. דומה, כי חלקים לא מעטים מן העתירה מבוססים על השערות ועל כתבות עיתונאיות, ומן הראוי להזכיר, בעניין זה, את  ההלכה המושרשת, לפיה אין ב"עובדות" מעין אלו כדי לשמש תשתית מספקת, לשם הגשת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 1844/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, בפסקה 8 (25.3.2014); בג"ץ 5296/12 תנועת נאמני הר הבית בא"י נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.8.2012); בג"ץ 3260/12 בן חיים נ' שר המשפטים(18.6.2012)).

המסגרת הנורמטיבית